הוא חתם על עסקאות חשאיות עם צ'אווס, הזרים מיליארדים לדיקטטור בסודן והניף – וריסק – את התעשייה הסולארית. "התמנון" של המפלגה הקומוניסטית לא ינוח עד שסין תשלוט בעולם

קרדיט: cc by planetutopia, flickr

באחד מן הימים בשנת 2008 הגיע אורח מיוחד לארמונו של הוגו צ'אווס. כהרגלו, לבש מנהיג ונצואלה מדי ב' מגוהצים ונעל מגפי צנחנים כשהמתין לפגישה החשובה שעמדה לשנות את פניה של המדינה המרכז-אמריקנית. אך אורחו של צ'אווס לא היה הפעם מנהיג מדינה, אוליגרך רוסי עשיר, איל תקשורת או נסיך סעודי צמא-נפט: הוא היה הבנקאי החזק בעולם, צ'ן יואן, נכדו של אחד ממנהיגי המפלגה הקומוניסטית הסינית.

"האורח, שנראה כפוף ומבוגר מגילו (66), שתה תה חרציות ובהה בצ'אווס שישב מעברו השני של השולחן, קירח מטיפולי הכימותרפיה שעבר", סיפרו שני כתבים של סוכנות הידיעות בלומברג בספר שפרסמו לאחרונה. "הוא הושיט לנשיא ונצואלה ספר בן 600 דפים הכולל המלצות כיצד על צ'אווס לנהל, לשלוט, לבנות נמלים, כבישים ומסילות ברזל. צ'ן הלווה לממשלתו של צ'אווס לפחות 40 מיליארד דולר בתוך ארבע שנים, או בערך 1,400 דולר לכל איש, אישה וילד בוונצואלה".

איזה בנקאי בעולם מסוגל להלוות כל כך הרבה כספים לאחד המשטרים הלא יציבים בעולם, ולקבוע עבור נשיא המדינה מה בדיוק עליו לעשות? מתברר שצ'ן יואן יכול, מתוקף תפקידו כיו"ר הבנק לפיתוח סין (CDB), אחד המוסדות החזקים והמשפיעים בעולם, שבתוך עשור הפך לסנדק האחראי לצמיחה הפנימית של סין ולהתרחבות הגלובלית שלה שאינה יודעת שובע.

מאז שהוקם ב-1994, אין כיום אף בנק מתחרה בעולם המדגדג את היקף ההשפעה שצבר ה-CDB ברחבי העולם. אמנם, קיימים לא מעט "בנקים לפיתוח" במדינות שונות, שבמשך שנים רבות מזרימים כספים לפרויקטים פוליטיים, ולתעשיות בסיכון גבוה שאף משקיע פרטי לא יסכים לסכן עבורם את כספו. אך לא קיים מוסד דוגמת ה-CDB, המרכז כל כך הרבה כסף וכוח בידיה של מפלגה פוליטית אחת, המפלגה הקומוניסטית הסינית.

פעולותיו של הבנק בעשור האחרון, שהקנו לו השפעה עצומה, הן במדינות שונות מסביב לעולם והן בתוך סין עצמה, יצרו סביבו ענן של מסתורין וחשאיות. לאחרונה החל הענן להתבהר, כאשר שני כתבי סוכנות הידיעות בלומברג, הנרי סנדרסון ומייק פורסיית', פרסמו בחודש ינואר את ספרם "China Superbank", העוסק ב-CDB. בעקבות פרסום הספר נפתח צוהר למוסד המשמש כחוד החנית הכלכלי של המשטר הסיני ועלו שאלות נוקבות באשר לאינטרסים המניעים את הבנק. המוסד צובר כוח והשפעה באמצעות הזרמת הון עתק לחברות סיניות המשתלטות על תעשיות שלמות ובהשקעות מסיביות במדינות באפריקה, באמריקה – ואולי גם בישראל, אם יקימו לבסוף הסינים את קו הרכבת לאילת.

להמשך קריאת הכתבה באתר וואלה! לחצו כאן

הכלכלן מיכאל מק'דונו פרסם דרך הטוויטר שלו גרף המראה כ-30 מדינות שהייצוא שלהן לסין עולה על 20% מסך הייצוא שלהן. המשמעות היא שאם סין תחווה האטה משמעותית, כלומר אם תהיה האטה בבניה של בניינים, גשרים, מנהרות, מסילות רכבת ותשתיות אחרות שגורמות למרבית הצמיחה של סין בעשור האחרון – אז אותן מדינות שמייצאות לסין את החומרים הנחוצים לתעשיות האלו – ייפגעו.

שימו לב לאוסטרליה שנמצאת איפשהו באמצע הרשימה. ב-2012, רוב הייצוא מאוסטרליה לסין היה עפרות ברזל, וגם פחם. שניהם משמשים לסקטורים שהוזכרו קודם, כך שאם אכן יגיע "יום הדין" שבו הכלכלה הסינית תאט, הייצוא של אוסטרליה לסין ככל הנראה ייפגע וגם הצמיחה שלה, אם כי קשה להעריך מה יהיה הנזק הריאלי לכלכלה האוסטרלית.

מי שינסה להעריך את רמת החוב של סין יקבל תוצאות שונות

הגרף שלהלן פורסם בוולסטריט ג'ורנל, והוא מראה שארגונים שונים מספקים הערכות שונות, פעמים רבות רחוקות מאוד זו מזו, לגבי החוב של סין. ככל הנראה, בנק Standard Chartered ומכון המחקר "קפיטל אקונומיקס" כוללים בהערכות שלהם את החוב של הממשלים המקומיים (נוסף על החוב של הממשל המרכזי), מה שההערכה של קרן המטבע (IMF) לא כוללת.

* הערת מערכת: הכלכלן ויקטור שיה מאוניברסיטת נורת'ווסטרן שבשיקגו העריך כי החוב של סין גבוה מ-75% מהתמ"ג שלה.

* הכתבה פורסמה במקור בבלוג של מארק צ'נדלר – marctomarket.com – ותורגמה באדיבותו

אילוסטרציה: מוצרים רבים יקרים יותר בסין מאשר מחוץ לסין

לפעמים אנשים מבלבלים בין עלות המחייה הנמוכה בסין, לבין העלות הנמוכה של מוצרים לצרכן בסין. אילוסטרציה מצוינת שפרסם ה-Economy Watch מראה שמוצרים רבים, במיוחד מותגים בין-לאומיים, יקרים יותר בסין מאשר מחוץ לסין.

האילוסטרציה שלמטה הוכנה באמצעות נתונים משלושה אתרים שונים: e.weibo.com, East-West-Connect.com ו-sohu.com.

כדי להבין מדוע המצב הוא כזה, צריך לשפוך אור על מבנה עלויות המוצרים שהצרכנים רוכשים. כבר כתבתי על זה כאן במונחים של מוצרים המיובאים לארה"ב, וכיצד 30%-50% מהמחיר שהצרכן האמריקני משלם עליהם זה נגזרת של פעילויות פנימיות בתוך ארה"ב, כמו שיווק, אחסון והובלה.

דבר דומה תקף גם לגבי סין. למרות שלרבים מהמותגים הזרים בסין מיוחסת יוקרה, קיימות סיבות כלכליות בסיסיות שמסבירות מדוע הצרכנים הסינים משלמים עליהם יותר. הסיבות האלה קשורות לעלויות ההובלה של המוצרים בתוך סין.

אם מסתכלים על מבנה העלויות הפנימי בסין, כמו עלויות הבנזין והמס, רואים שהם גורמים לעלייה במחירי הלוגיסטיקה של המוצרים. בסין, עלויות הלוגיסטיקה תופסות קרוב לחמישית מהתמ"ג (18.4%), בערך פי 2 מאשר במדינות בעלות הכנסה גבוהה (9%). במילים אחרות, הובלה של מוצרים מגואנג-ג'ואו לבייג'ינג עולה יותר, מאשר הובלה שלהם מגואנג-ג'ואו לארה"ב.

מבנה העלויות בתוך סין מצביע גם על בעיה הקשורה בשווי כוח הקנייה והנגזרות השונות שלו, כולל מדד הביג-מאק. במילים פשוטות, העלות של מוצרים מיובאים מחו"ל, בדרך כלל מושפעת מהעלויות המקומיות.

*הכתבה פורסמה במקור בבלוג של מארק צ'נדלר ותורגמה באדיבותו

אם תהיתם איך זה לחיות בתוך ענן עשן אתם מוזמנים לקפוץ לסין שמתמודדת עם מה שבנאס"א קוראים לו "אחד מזיהומי האוויר הגרועים ביותר בהיסטוריה", כזה שמאיים למחוק חצי מהצמיחה שלה בעשור הבא, ובעזרת הרוח הנכונה להגיע לחופים המערביים של ארה"ב

סין מכוסה בענני ערפיח. הצילום באדיבות נאס"א

"האם עישנת לאחרונה?", שאל הרופא את פדריקו רמפיני, כתב העיתון האיטלקי "הרפובליקה" שמדווח מבייג'ינג. "לא", השיב, "מעולם לא עישנתי ולעולם לא אעשן". חבריו של רמפיני מספרים עליו שמלבד אהבתו לכתיבה, הוא גם אוהב לרוץ, ועושה זאת ברחובות בייג'ינג. אבל לאחרונה הוא נאלץ להפסיק לרוץ כשבדיקת רנטגן גילתה בריאותיו "נקודה" חשודה.

רמפיני מעולם לא עישן, לפחות לא באופן אקטיבי. הוא מה שמכונה "מעשן סביבתי" שבמהלך הריצה שואף לריאותיו עשן וכימיקלים אחרים בכמות דומה שמעשן אקטיבי שואף לריאותיו. אבל רמפיני מקפיד לא לרוץ ליד מעשנים כבדים או מפעלי זיקוק. אז איך הוא שאף כמות כזו לריאותיו? בייג'ינג וערים רבות אחרות בסין עטופות במשך ימים רבים בשנה בענני עשן ופיח, ולכן כשרמפיני רץ, עם כל נשימה שהוא לוקח הוא שואף את זה פנימה. בחודש ינואר צפיפות העננים המזהמים הגיעה לשיא. בפרובינציית גֶ'ה-ג'יאנג במזרח סין העשן היה סמיך כל כך, שכשמפעל רהיטים במרכז אחת הערים עלה באש לקח שלוש שעות להבחין בכך.

באמצע ינואר נאס"א שחררה תמונות לווין של סין, שמי שצפה בהם לא יכול היה להישאר אדיש. "[סין] מתמודדת עם אחד מזיהומי האוויר הגרועים ביותר בהיסטוריה של התקופות האחרונות", נכתב לצד התמונות שמציגות ענני פיח גדולים מכסים את שמי סין. סוכנויות החדשות של המפלגה הקומוניסטית דיווחו שענני העשן כיסו 30 ערים מרכזיות בסין, שנתונה תחת זיהום אוויר קשה.

במקביל, הוכרז בבייג'ינג "קוד מארון" (קוד בצבע חום ערמוני, א"ל), שמציין את זיהום האוויר החמור ביותר שקיים במדד של שגרירות ארה"ב בבייג'ינג, הנחשבת למקור המידע האמין ביותר בנושא הזה.

המדד שהיא מפרסמת נע על סקאלה שבין 0 ל-500. ככל שהסקאלה גבוהה יותר, זיהום האוויר חמור יותר. מחוץ לסין, בערים נקיות יחסית כמו וושינגטון די.סי, נרשמים ימים בודדים בשנה שבהם הזיהום מגיע ל-150 (קוד כתום), רמת זיהום המוגדרת כמסוכנת לילדים ומבוגרים. בלוס אנג'לס, הנחשבת לעיר מזהמת יחסית בארה"ב, יש כמה עשרות ימים בשנה שהזיהום מגיע ל-200.

"מעל 200 זה זיהום נדיר מאוד שאנחנו כמעט לא חווים [בארה"ב]", סיפר ג'ון וולק מהוועדה להגנה על משאבי הטבע של ארה"ב, לרדיו "קול אמריקה". רמות זיהום שמתקרבות ל-500 נצפות רק בסמוך לשרפות של שטחי יערות גדולים. אבל בחודש ינואר נרשמה בסין רמת זיהום שחצתה בהרבה את הקו העליון של הסקאלה, והגיע בימים הקשים ל-755.

חודשיים קודם לכן ארגון גרינפיס ערך ניסוי שמטרתו הייתה לבדוק כמה אבק אנשים בסין נושמים במשך 20 שעות. הארגון ביקש מכמה מתנדבים להצמיד לגופם מסנן אוויר ולהסתובב איתו במשך יום שלם. המתנדבים צילמו את המסננים בתחילת הניסוי ובסופו, וגילו תוצאות מחרידות. מי שנפגע הכי קשה בניסוי היה מר הו, נהג מונית במקצועו, שהמסנן שלו הפך מלבן בתחילת היום, לבוצי בסופו.

מר הו נשם כמות גדולה של חלקיקי פיח מזעריים שגודלם קטן מ-2.5 מיקרו-מטר (הם נקראים P.M 2.5). ארגון הבריאות העולמי מודד את ריכוז החלקיקים האלה באוויר ומתריע שריכוז הגבוהה מ-25 מיקרו-מטר למטר מעוקב מסוכן לבריאות. באותו יום נמדד ריכוז של 40. אבל מר הו כנראה נשם ריכוז אפילו גבוה יותר, בגלל הנסיעה במונית עם חלון פתוח, שהגיע ל-122 והפך את המסנן שלו לבוצי. הדבר החמור באמת הוא שבסוף ינואר הגיע הריכוז בבייג'ינג ל-1000, נתון שלא מאפשר אפילו לדמיין מה נכנס לריאותיו של מר הו, או לריאותיו של פדריקו רמפיני שרץ בלי מסכת הגנה.

 

עישון פסיבי. בתמונה: זיהום אוויר חמור בכיכר טיאננמן - קרדיט: cc by SFCityscape

ענן סיני מעל ארה"ב

זיהום האוויר התחיל בסין אבל לא הסתיים בה. לפחות שתי מדינות נוספות הרגישו אותו. בסמוך לזיהום הקשה בסין, הופיע ערפיח כבד בקוריאה הדרומית, שכנתה של סין מדרום, ומדדי זיהום האוויר שלה קפצו למעלה. "חלק מהערפיח שהופיע בקוריאה מורכב מזיהום האוויר שהגיע מסין", טוענת קים ג'ונג צ'ון מ"המכון הלאומי לחקר הסביבה" בקוריאה הדרומית. או יונג מין, העובד במשרד הסביבה של קוריאה הדרומית, אמר לעיתון פייננשיאל טיימס: "אנחנו מושפעים מזיהום האוויר בסין בגלל שהחלקיקים המזהמים נסחפים אלינו על ידי הרוחות המערביות מסין".

מדינה אחרת שמושפעת מהזיהום בסין היא קליפורניה שבארה"ב. חלקיקי הערפיח המזעריים יכולים להגיע למדינה השוכנת לחופה המערבי של ארה"ב בתוך ימים ספורים, באמצעות רוחות מערביות שמגיעות מכיוון סין.

דן ג'פה, פרופסור לכימיה של האטמוספירה והסביבה באוניברסיטת "וושינגטון-בות'ל", הקדיש 16 שנים מחייו כדי להבין כיצד זיהום האוויר נישא עם הרוח ברחבי העולם. ובאופן ספציפי יותר, כיצד זיהום האוויר בסין עובר מעל האוקיינוס השקט ויורד על חופיה המערביים של ארה"ב. פרופ' ג'פה מסביר שכשמזג האוויר "נכון", חלקיקי הערפיח יכולים להגיע לחוף המערבי של ארה"ב בתוך ימים ספורים. המצב גרוע כל כך, שזיהום האוויר בסין יכול לבטל את השיפור ההדרגתי אצל חלק ממדינות מערב ארה"ב, כמו קליפורניה, שהצליחו להפחית את הזיהום באזורן.

האירוניה היא שארה"ב מייצאת פחם לסין וכך תורמת לזיהום שלה עצמה. יצוא הפחם מארה"ב לסין הגיע בשנה שעברה ל-12 מיליון טון, שהם פחות מעשרה אחוזים מהכמות שסין מייבאת מיתר מדינות העולם. אבל בחופים המערביים של מדינות וושינגטון ואורגון כבר מתכננים בניית טרמינלים נוספים שיאפשרו לייצא לאסיה פחם בכמות של עד 150 מיליון טון בשנה. "זה רעיון מטופש. אנחנו מייצאים פחם לסין, הם שורפים אותו ואנחנו מקבלים את הזיהום בחזרה", אומר פרופסור ג'פה.

הפחם שורף חצי מהצמיחה הסינית

סין שורפת פחם כמעט כמו כל מדינות העולם ביחד. היא משתמשת במחצב השחור כמקור האנרגיה המרכזי שלה: כ-80 אחוז מהחשמל בסין מיוצר על ידי מפעלי פחם, בהשוואה ל-45 אחוז בארה"ב ב-2010, ופחות מ-30 אחוז במדינות ה-OECD באירופה, לפי מנהל האנרגיה והמידע של ארה"ב.

השימוש בפחם תרם מאוד לזיהום האוויר, והפך את סין החל מ-2007 למדינה שפולטת הכי הרבה גזי חממה, לפי סוכנות האנרגיה הבין-לאומית. הבנק העולמי מעריך שבסין נמצאות 16 מתוך 20 הערים המזהמות ביותר בעולם, ביניהן העיר לִין-פֶן בצפון סין שתוארה על ידי הבנק כ"עיר המזהמת ביותר בעולם".

סין צורכת פחם בכמות המשתווה כמעט לצריכת הפחם של כל מדינות העולם ביחד - מקור: U.S. Energy Information Administration EIA

כמובן שיש סיבה לכך שפחם פופולארי מאוד בסין, כמו במקומות רבים אחרים בעולם: הוא מאוד, מאוד זול. בדיוק מה שסין הייתה צריכה לפני שלושה עשורים כדי להניע מהר ובזול את הכלכלה המקרטעת שלה.

"לפני שלושה עשורים היינו מדינה ענייה מאוד", סיפר לסוכנויות החדשות בסין שופט סיני מבייג'ינג בסוף 2010. "כשהייתי תלמיד בבית ספר, לא היו מכוניות, לא היה לנו בשר, והבגדים שלנו היו באיכות נמוכה. בשלושת העשורים האחרונים סין נהפכה לכלכלה השנייה בגודלה בעולם. בשנה שעברה עקפנו את גרמניה, והשנה את יפן. אבל הצמיחה הזו הביאה בעיות סביבתיות קשות מאוד. אם ההתפתחות הכלכלית מביאה איתה בעיות סביבתיות חמורות כאלה, האם זו התפתחות אמיתית?"

"ההתפתחות" של סין נמדדת בכל שנה באמצעות נוסחת התמ"ג, שמשמעותה העיקרית בהקשר הזה היא שככל שסין מייצרת יותר, משקיעה יותר, וצורכת יותר, כך התוצאה של הנוסחא תהיה גבוהה יותר. ככל שהמספר גבוה יותר, אומרים שסין "צומחת" מהר יותר. בעשור האחרון סין צמחה כל שנה בקצב ממוצע של 10-8 אחוזים, כמעט פי שתיים מקצב הצמיחה של ישראל ופי חמישה מזה של ארה"ב.

מתברר שה"צמיחה" הזו עולה לסין לא מעט כסף. באתר ההדלפות "וויקיליקס" נחשף מכתב שהוכן בקונסוליה האמריקנית בגואנג-ג'ואו. במכתב מצוטט סגן מנהל הסוכנות הארצית להגנה על הסביבה בסין, באומרו שעלות הנזק לסביבה עולה לסין בכל שנה כ-10 אחוזים מהתמ"ג שלה. ב-2006, השנה שבה הוא מצוטט, עשרה אחוזים היו שווים 200 מיליארד דולר. ב-2012 הם כבר שווים 730 מיליארד דולר.

אלה עדיין הערכות שמרניות. באותו מכתב בוויקיליקס מצוטט איש אקדמיה בהארווארד שמעריך שעד 2030, 15 אחוז מהתמ"ג של סין יתבזבז על טיפול בחולים שיסבלו מנזקי זיהום אוויר. איש אקדמיה אחר מאוניברסיטת ייל מעריך שלמעלה מחצי מהתמ"ג של סין יימחק בגלל הוצאות הקשורות בנזקי זיהום אוויר.

בינתיים המשטר הסיני שמבין את הבעיה לא עשה מספיק כדי לטפל בה, אם כי אי אפשר לומר שלא עשה בכלל. מעל 100 מפעלים מזהמים נסגרו בשנים האחרונות, נעשו ניסיונות לצמצם את מספר כלי הרכב בכבישים, והשנה התקשורת הכתובה שנשלטת על ידי המשטר הורשתה לדווח בגלוי, כמעט ללא צנזורה, על הזיהום הקשה.

נראה שכל עוד זיהום האוויר הולך יד ביד עם צמיחה מהירה, בבייג'ינג לא ימהרו לגדוע אותו. לפחות בכל הקשור בפחם, לפי רוב ההערכות צריכת הפחם של סין צפויה להמשיך לגדול בשנים הקרובות, אפילו אם בקצב איטי יותר מאשר בשנים האחרונות. עובדה זו עשויה להיות קטלנית לכלכלה, לסביבה ולעם הסיני.

העימות החשוב ביותר בין סין לארה"ב לא מתקיים באוקיינוס השקט, אלא בבורסה האמריקנית

קרדיט: cc by raimundo illanes, flicker

* המאמר פורסם ב-Foreign Policy magazine, ובבלוג של פרופ' צ'ובנק ותורגם באדיבותו.

רשות ניירות הערך האמריקנית (SEC) האשימה לאחרונה את חמשת משרדי ראיית החשבון המובילים בעולם בטענה שהסניפים שלהם בסין מפירים את חוקי ניירות הערך, כיוון שסירבו למסור לחוקרים האמריקנים מידע אודות חברות סיניות שפעילותן חשודה. זהו הצעד האחרון והדרמטי ביותר במאבק הולך ומחריף אשר עשוי להוביל במהירות לאסון פיננסי: מחיקת כל המניות הסיניות הנסחרות כיום בבורסה האמריקנית, לרבות של חברות מובילות כגון באידו, סינופק וצ'יינה מובייל. מהלך שכזה עשוי לגרום להפסדים בהיקף של מיליארדי דולרים, ולפגוע בדימוי של ארה"ב בעיני קהילת העסקים בסין.

ביקורת חשבונות עשויה להיתפס כנושא משעמם עבור רוב קוראי המגזינים ברחבי העולם. אולם כפי שיודע כל אדם שהפסיד את הונו כשהשקיע באנרון או אצל ברני מיידוף, לזלזול בחוקי החשבונאות עשויים להיות השלכות רציניות. חשבונאות פיננסית היא השפה התקנית של עולם העסקים, וכל שקר שקשור להכנסות או התחייבויות מהווה הונאה. ממשלת ארה"ב ייסדה את רשות ניירות הערך האמריקנית בעקבות התרסקות הבורסה בוול סטריט בשנת 1929, במטרה להבטיח שקיפות של החברות הנסחרות בבורסה ולמנוע הולכת שולל של הציבור.

רשות ניירות הערך האמריקנית מחייבת כל חברה הנסחרת בבורסה האמריקנית להגיש דוחות כספיים שנתיים. הדוחות צריכים להיות מוגשים על ידי גורם שלישי המוסמך להכין אותם. חברה שלא הגישה דוחות באישור גוף מוסמך אינה רשאית לסחור בבורסה.

הקונגרס האמריקני העביר את חוק "סרבנס אוקסלי" (Sarbanes-Oxley) לאחר שערוריית ענקית האנרגיה אנרון בשנת 2001, בה מבקר החשבונות של החברה ניצב בפני הרשעה פלילית משום שניסה לחפות על אי סדרים בדיווחים הכספיים של החברה. במסגרת החוק החדש הוקמה מועצת הפיקוח על הביקורת בחברות ציבוריות (PCAOB – Public Company Accounting Oversight Board) – המפקחת באופן בלתי תלוי על ביקורת החשבונות בחברות ציבוריות. כיום, משרד רואי חשבון מוסמך לבצע ביקורת אך ורק אם נרשם במועצה ונמצא תחת פיקוחה.

בעשור האחרון, כ-400 חברות סיניות החלו להציע את מניותיהן בבורסה האמריקנית. חלקן חברות בשווי מיליארדי דולרים, כגון חברת "צ'יינה לייף", "צ'יינה טלקום" ו"פטרו-צ'יינה". למעלה מ-100 מתוכן הן חברות שנכנסו לבורסה "בדלת האחורית" באמצעות מיזוג עם חברה אמריקנית שכבר נסחרת בבורסה במטרה לחסוך את העלויות הכרוכות בהנפקה הראשונה של מניותיהן. כל החברות הללו בחרו לציית לתקנות ה-SEC במטרה להשיג גישה למשקיעים ולהון הזורם בשוק האמריקני.

היות ומרבית הפעילות העסקית של חברות אלו מתנהלת בסין, עליהן להסתמך על רואי חשבון מורשים בסין לצורך ביצוע הביקורת. אולם במרבית המקרים מדובר בסניפים של משרדי ראיית חשבון גלובליים. על סניפים אלה להיות רשומים במועצת הפיקוח של ה-SEC כדי שיוכלו לבצע ביקורת חשבונות בסין.

אולם רשות ניירות הערך של סין (CSRC) מסרבת לאפשר לרשות האמריקנית (SEC) לפקח על הסניפים של משרדי ראיית החשבון בסין, כפי שנדרש מטעם חוק סרבנס-אוקסלי. בעיניי הרשות הסינית, עצם הרעיון של פיקוח מצד גוף אמריקני על משרד ביקורת סיני נתפס כהפרה של ריבונותה של סין. במשך זמן מה מועצת הפיקוח של ה-SEC ניהלה משא ומתן עם רשות ניירות הערך של סין בניסיון להגיע להסכמה כלשהי לגבי שיתוף פעולה, ואף הועלתה הצעה לאפשר לרשות הסינית לפקח על התהליך. עד כה לא הושגה כל התקדמות בשיחות.

כאשר חוק סרבנס-אוקסלי עבר לראשונה, מספר חברות אירופאיות שרשומות בבורסה בארה"ב (כמו גם חברות אמריקניות רבות) התנגדו לסעיף הדורש מהן לבצע ביקורת פנימית של הנהלת החשבונות שלהן, נוסף על הביקורת השגרתית של ספרי החשבונות. לטענתן, דרישה זו הייתה יקרה מדי ומכבידה, ולכן הן איימו להסיר את מניותיהן מהבורסה האמריקנית. צעד שכזה היה עשוי לפגוע באופן חמור במעמדה של ארה"ב בעולם. בתגובה, השעתה ה-SEC את החוק לגבי חברות זרות, ובסופו של דבר גם הפחיתה את הדרישות עבור כל החברות החייבות בהגשת הדו"ח.

אולם לאחרונה אירעו התרחשויות אשר הקשו על ה-SEC להפגין את אותה הגמישות כלפי סין. מאז 2010, חברות מחקר שערכו מחקרים בשוק הסיני האשימו חברות סיניות הסוחרות בארה"ב במרמה. חמש חברות שהואשמו על ידי חברה המחקר "מאדי ווטרס" (Muddy Waters) איבדו מערכן כ-5 מיליארד דולר עד יוני 2011. מניותיהן של חברות אחרות איבדו את ערכן כמעט לחלוטין או שנאלצו להכריז על פשיטת רגל. חברות אלה הואשמו בעבירות שונות, לרבות ניהול מפוקפק של ספרי חשבונות במטרה "לנפח" הכנסות ורווחים, פברוק נתונים (בתקווה שאיש לא יבחין בכך), מעילה בכספים והונאה.

חשש נוסף של ה-SEC קשור בשיטה פופולארית להחזקת נכסים, בשם VIE – Variable Interest Entity. בשיטה זו משתמשות חברות סיניות רבות בתחומי התקשורת והחינוך. הבעיה של החברות האלה היא שהרשויות הסיניות לא מרשות שהבעלות עליהן תהיה בעלות זרה (דבר שמתרחש כאשר הן נרשמות למסחר בארה"ב). החברה הרשומה בארה"ב משתמשת בשיטה המאפשרת לה לתבוע בעלות על העסק בסין. כמעט כל חברות ההזנק הסיניות הרשומות בארה"ב בנויות על פי שיטה זו. ה-SEC חוששת מפני האפשרות שהרשויות הסיניות ישללו את תוקף החוזים בטענה שאינם חוקיים, צעד אשר יותיר את המשקיעים האמריקנים עם מניות חסרות כל ערך.

בתגובה, פתחה ה-SEC בחקירות הונאה של כמה חברות סיניות שרשומות בארה"ב ושל המנהלים הבכירים שלהן. במסגרת החקירות הורתה ה-SEC למבקרי החשבונות של החברות בסין למסור מסמכים סודיים במטרה לאתר ראיות פוטנציאליות לעבירות פיננסיות. באחד המקרים, הגישה ה-SEC צו בית משפט פדרלי לעורכי הדין של פירמת "דלויט" בסין, כדי שימסרו את מסמכי הביקורת שערכו לחברה מהונג קונג בשם "לונגטופ פייננשיאל" (Longtop Financial Technologies).

דלויט סין פיטרה את עורך הדין שציית לצו, וסירבה להמשיך בתהליך מסירת המסמכים. במסמך משפטי המבהיר את עמדתה, טענה דלויט שהרגולטורים של ממשלת סין פרסמו איום חריף, לפיו מי שימסור מסמכים לגורמים זרים מפר את סודות המדינה של סין. בנוסף, ממשלת סין רשאית לפרק את החברה לחלוטין ולגזור עונשים של עד מאסר עולם לכל שותף או עובד [בחברת דלויט] שהשתתפו בעבירה.

ה-SEC מצידה ביקשה מהשופט להשהות את הטיפול בתיק דלויט עד ינואר, כדי לבדוק אם תוכל להגיע לפיתרון מול אנשי רשות ניירות הערך של סין.

ההחלטה שהתקבלה להגיש תביעה נגד סניפי כל חמשת המשרדים הגלובליים בסין מאותת שהסבלנות של ה-SEC פקעה. בתביעה שהגישה ה-SEC נגד חמשת החברות היא הביעה תסכול רב, וציינה כי מאז 2009 רשות ניירות הערך של סין מסרבת לספק סיוע משמעותי בנוגע ל-21 בקשות למידע במסגרת 16 חקירות שהתנהלו נגד חברות סיניות שמניותיהן נסחרות בארה"ב. המסקנה של התביעה היא שסין פשוט מסרבת לשתף פעולה.

פרטי המקרה עשויים להישמע מסתוריים, אולם לא ניתן להתעלם מההשלכות שעשויות להיות לכך. מבקרי החשבונות של חמשת החברות עשויים לקבל קנס רציני, ורישיונם אף עלול להישלל. אם רישיונם יישלל, לא יהיה גורם שרשאי לאשר את ביקורת הספרים של החברות הסיניות הנסחרות בארה"ב, וכתוצאה מכך המניות שלהן ייפסלו בארה"ב באופן גורף. כל בעלי המניות עדיין יחזיקו במניות, אולם יהיה קשה הרבה יותר לסחור בהן בארה"ב, וכתוצאה מכך הן יאבדו מערכן באופן משמעותי.

כמה שחקנים מקומיים סבורים שסין כבר אינה זקוקה עוד להון שהיא יכולה לגייס באמצעות החברות בשווקים האמריקניים. "בנק הפיתוח של סין" (China Development Bank) שנמצא בבעלות ממשלת סין העמיד סכום של מיליארד דולר כדי להפריט את כל החברות הסיניות הנסחרות בבורסה האמריקנית באמצעות רכישת מניותיהן. המצדדים בגישה זו טוענים שהחברות הסיניות צריכות "לחזור הביתה" ולהיסחר בבורסה המקומית או בהונג קונג, שם ערכן עשוי להיות גבוה הרבה יותר מאשר בארה"ב. אולם הנתיב הזה אינו כה קל או מבטיח כפי שמציירים אותו – מדד שנגחאי ירד בשני שליש מאז השיא שלו לפני חמש שנים, והרגולטורים בהונג קונג חוששים גם הם מהונאה של החברות הסיניות שנסחרות בהונג-קונג.

לא רק החברות הסיניות ייפגעו אם משרדי הרו"ח המורשים על ידי ה-SEC ייעלמו בסין. לחברות רב-לאומיות רבות הנסחרות בבורסה האמריקנית, ושמשרדיהן הראשיים רשומים בארה"ב, עסקים משמעותיים בסין. החברה האמריקנית Yum Brands גורפת 33 אחוז מהכנסותיה מסניפים של רשתות המזון KFC ופיצה האט בסין. 34 אחוז מהרווחים של חברת ג'נרל מוטורס מקורם ממכירת מכוניות בסין. נתונים אלה משמעותיים ביותר לשורה התחתונה של חברות אלה. רק מבקר חשבונות מורשה מטעם ה-SEC רשאי לאשר את ביקורת הספרים שלהן. באין מבקר כזה בנמצא, חברות אלה נמצאות בבעיה (קיימת דרך לעקוף את הבעיה, כגון פיצול הביקורת בין מספר רב של גורמים, אולם מדובר בפתרון מסורבל ויקר).

ה-SEC עשויה לחוש שאין לה דרך אחרת. המגבלות שסין מציבה ממקמות את החברות הסיניות לגמרי מעבר לחוקי ניירות הערך של ארה"ב. אילו היה זה נושא תיאורטי לחלוטין היה עשוי להיות מרחב תמרון. אבל אם עשרות מניות סיניות הנסחרות בבורסות בארה"ב יואשמו בהונאה, הדבר יעלה מיליארדי דולרים למשקיעים, וה-SEC תהיה חייבת לפעול. כל צעד שתנקוט מקרבת את ארה"ב ואת סין צעד אחד נוסף לקראת גירושין פיננסיים מכוערים.

בשנים הקרובות ארה"ב תהפוך להיות מעצמת הגז הגדולה בעולם. זה כמובן נכון כל עוד אף אחד לא סופר את סין. ולמה חברות טכנולוגיית מים ירוויחו מזה?

חפירה להוצאת גז מפצלים. קרדיט: cc by wcn247, flickr

לאחרונה הסבו את תשומת ליבי לכתבה שהתפרסמה במוסף סוף השבוע של "הארץ". זו כתבה ארוכה מאוד, שאחת השורות החשובות בה היא זו: בשנים הקרובות ארה"ב תתפוס את מקומה של סעודיה – היא תהיה מעצמת אנרגיה גדולה שלא תצטרך לבקש אנרגיה מאף מדינה בעולם. בעיקר מעצמת גז. יהיו לכך השלכות רבות, שלחלקן מתייחסת הכתבה ואתם מוזמנים לקרוא אותן, אבל את רובן הכתבה לא יכולה לכסות, לדברי הכתבת נטע אחיטוב.

איך ארה"ב תיהפך פתאום למעצמת אנרגיה? האמריקנים גילו שהמשפט העתיק "הפיתרון נמצא מתחת לאף" נכון תמיד. הם הסתכלו פנימה וראו שמתחת לרגליהם יש את כל האנרגיה שהם צריכים. למרות שאי אפשר לומר בינתיים שהם מפסיקים להסתכל גם החוצה, לכיוון המזרח התיכון העשיר בנפט.

הם חפרו עמוק באדמה ובעזרת טכנולוגיה שפיתחו הצליחו להוציאו גז מהתפצלות של סלעים (פצלים) בעומק האדמה. לאחר מכן הם חישבו שיש מתחת לאדמה מספיק גז כדי להפוך את ארה"ב למעצמת גז. כל שנותר הוא לחלץ אותו משם.

הנחת העבודה היא שהטכנולוגיה הבשילה ולכן ארה"ב תוכל לחלץ הרבה מהגז. ומכאן החלו להיגזר בכתבה השלכות רבות שיהיו לכך בשנים הבאות, הן על המזרח התיכון והן על סין, שהיא צרכנית האנרגיה הגדולה בעולם.

בשום מקום בכתבה לא מוזכר נתון אחד נוסף שמשנה מעט את תמונת המצב והניתוח: מתברר שמתחת לאדמת סין יש אפילו יותר גז מאשר מתחת לאדמת ארה"ב. לפי הערכות משרד האנרגיה של ארה"ב, בעומק אדמת ארה"ב מתחבאות רזרבות גז פצלים של כ-14 טריליון מ"ק, בעוד שבעומק אדמת סין יש רזרבות של כ-21 טריליון מ"ק.

יחידות המדידה הם בטריליוני רגל מעוקב. בכתבה הן הומרו לטריליוני מטר מעוקב

לסין יש יותר רזרבות גז, אבל ארה"ב יותר מתקדמת מבחינה טכנולוגית. לכן היא יכולה לחלץ הרבה מהגז, בעוד שסין הרבה פחות. רק בשנה שעברה ארה"ב הפיקה כ-220 מיליארד מ"ק, פי 30 יותר מסין.

מה שנותר לסין לעשות הוא להדביק את הקצב. כדי לעשות את זה היא חייבת את הטכנולוגיה המתאימה שנמצאת אצל ארה"ב בעיקר. אבל זו לא בעיה. ההיסטוריה מראה שסין טובה בהשגת טכנולוגיה שאינה שלה.

החברות שיחגגו על הטכנולוגיה הזו בשנים הקרובות הן חברות האנרגיה הממשלתיות של סין, כמו CNOOC, שצפויה לסיים בקרוב עסקה לרכישת חברת אנרגיה קנדית, שבין היתר משתמשת בטכנולוגיה הזו. אחרי שהן ישיגו את הטכנולוגיה, בדרך חוקית או לא, הן יחזרו לסין ויתחילו לחפור.

בקרוב: מכרזים חדשים לטיהור מים?

"ארבע שנים לאחר שהחלו הקידוחים, הבחינו תושבי דימוק [בארה"ב] שהמים בברזים שלהם הפכו חומים מבוץ בימים טובים, ובוערים מגז מתאן בימים פחות טובים", נכתב בכתבה ב"הארץ". "התושבים פנו לחברה בדרישה שתתקן מיד את הנזק וזו סיפקה לכל העיירה בקבוקי מים מינרליים במשך מספר חודשים. אבל הבעיה לא נפתרה…"

כדי לחפור בקצב שסין רוצה לחפור בו ולהוציא את הגז, צריך הרבה מים. במים משתמשים כדי להוציא את הגז. לפי המגזין הסיני Caixin, החפירות יצריכו כמעט 14 מיליון מ"ק מים בשנה, שזה כמעט חצי מצריכת המים השנתית של הסקטור התעשייתי בסין.

נוסף על כך, בכל פעם שמנסים להוציא את הגז מהפצלים, נפלט גז מתאן שיכול לזהם מקורות אספקת מים סמוכים. מחקרים שנערכו בשנים האחרונות באתרי חפירות בארה"ב הראו בדיוק את זה.

בארה"ב מנסים למזער את הבעיה הזו ולכתוב תקני עבודה שיצמצמו את הנזק, אבל בסין כנראה שלא. ב- Caixin נכתב שאין טעם לצפות מהרשויות הסיניות שיגבילו את פליטת המתאן המזהם, כיוון שמתאן בכלל לא מוזכר בסטנדרטים שהם כתבו בנושא פליטת גזים רעילים. מה כן אפשר לצפות מהרשויות הסיניות? שיזהמו את המים ביודעין; אחר כך יפרסמו שיש להם בעיית זיהום; יזמינו חברות ישראליות להשקיע בסין בתחום טכנולוגיות המים; ויגדילו את התמ"ג.

הם נראים כמו אנשי עסקים רגילים, אבל מאחורי הקלעים הם מעבירים כספי ציבור ושוחד ומכינים תכנית הימלטות מסין. אלה הם הפקידים העירומים שמאיימים על יציבות השלטון בבייג'ינג

כתבה של עורך ChinaBiz, איל לוינטר, באתר וואלה!

לקריאת הכתבה לחצו כאן.

"איש חכם אמר פעם שאין אי שוויון גדול יותר מאשר טיפול שווה באלה שאינם שווים"

(פליקס פרנקפורטר, משפטן אמריקני)

כמה גדול אי השוויון בסין? את השאלה הזו שאלו כל כך הרבה חוקרים עד שכבר הפסיקו לשאול. כיוון שחוקר הוא אדם שחייב להגיע מאסכולה אקדמית, הוא חייב להצליח לחשב את אי השוויון. אבל איך הוא יצליח לחשב אותו אם אין לו מספיק נתונים, או שהנתונים אינם מדויקים?

זאת בדיוק הבעיה של כל מי שניסה לחשב את אי השוויון בסין. דרך החישוב הנפוצה ביותר היא באמצעות מדד אי השוויון של ג'יני.

אם יש לכם את כל הנתונים זה נורא פשוט, ממש כמו להכין עוגה. כל מה שצריך לדעת זה כמה כסף מרוויח כל אחד מהאנשים בסין, ולא אכפת לנו אם הוא חי בעיר או בכפר, או איך קוראים לו. מכניסים את הכול לנוסחא, ופאף – יוצא ג'יני.

הג'יני אומר מספר. ככל שהמספר קרוב יותר לאפס, זה אומר שיש יותר שוויון, כלומר כמעט כולם מרוויחים את אותו שכר. אם הג'יני אומר שהמספר קרוב ל-1, סימן שאין שוויון בכלל, כמו במצב שבו כל השכר נמצא אצל אדם אחד בלבד.

אז מה הבעיה? שכל מקורות המידע הסטטיסטיים שמגיעים מסין לא נותנים מרכיבים מדויקים. בעיה אחת היא במדידה, שדוגמת חלק מסוים מאוד באוכלוסייה ולא לוקחת בחשבון למשל את "העשירון העליון". בעיה נוספת היא במה שמישהו עושה עם הנתונים אחרי שהוא מסיים למדוד אותם, ולפני שהם מגיעים אלינו.

"הפיתוי לבנות תיאוריות שאינן בשלות על בסיס נתונים לקויים הוא הקללה של המקצוע שלנו"

(שרלוק הולמס)

כיוון שבכל כיתה יש את המתחכמים, נוצרו יותר מ-20 הערכות שונות שחוזות את הג'יני של סין. הן נעות בין 0.45-0.3, מספרים שמזכירים את הג'יני של ארה"ב.

אבל בנובמבר פרסם המגזין "Zheng Ming" שיוצא בהונג-קונג, "מסמכים סודיים" מבית היוצר של המפלגה הקומוניסטית הסינית, זו ששולטת בסין. לפי המסמכים האלה, הג'יני של סין עומד על 0.61!

זה אמנם לא שיא עולם (השיא שייך לדרום אפריקה – כמעט 0.7), אבל בכל זאת, חייבים לתהות איך קיים פער כזה גדול בין תוצאות האקדמיה לבין המסמכים הסודיים?

זה לא סוף הסיפור. חודש לאחר מכן, פרסמה אחת האוניברסיטאות בצ'נג-דו, דו"ח עצמאי שמתבסס על סקר שערכה ב-2010. לפי הדו"ח, הג'יני של סין הוא 0.61.

אז מה הבעיה? יש אנשים שטוענים שברגע שהג'יני עולה מעל 0.6 – לא ניתן להוריד אותו. כלומר, הוא יכול רק לעלות. אחד האנשים האלה הוא פרופסור צֶ'ן גְ'ה-פיי מאוניברסיטת ניו-יורק. צ'ן אפילו מרחיק לכת עוד יותר. הוא טוען שאי השוויון הוא האיום הגדול ביותר על שלטון המפלגה הקומוניסטית הסינית. מסיבה זו, לדבריו, היא מעולם לא פרסמה מדד ג'יני "רשמי".

אבטלה – תוספת לאקדמאים בלבד

אחד הדברים שמעניינים את אנשי האקדמיה הוא ההבדל בין הג'יני באזורים העירוניים, לבין הג'יני באזורים הכפריים/חקלאיים. אז כפי שאולי ציפיתם, המחקר האחרון באמת מראה שקיים אי שוויון גדול יותר באזורים הכפריים. הג'יני בעיר עומד על 0.56, לעומת ג'יני של 0.6 באזורים שאינם עירוניים.

נתון מעניין נוסף הוא האבטלה. לפי המחקר האחרון, אחוז האבטלה בסין הגיע ל-8% באמצע 2011. מדובר ב-27.7 מיליון איש שאינם עובדים, נתון שגבוה כמעט פי 2 מהנתון הרשמי של הרשויות! (אולי לא צריך סימן קריאה, כי אנחנו לא באמת מופתעים).

מה שקצת מפתיע הוא שהאבטלה בגילאים 55-51 זהה לאבטלה בגילאים 25-21 (שמחזיקים בתואר אחד לפחות), ועומדת על 16.4%. כל זה בניגוד גדול לגילאי 25-21 (מהגרי עבודה ללא תואר) שעומדת על 3.4%. מי שמחפש את הסיבות לכך יכול לקרוא את המאמר הקודם שפרסמנו.

הכירו את "בנקאות הצללים" שעלולה ליצור משבר סאב-פריים סיני ולהצית משבר פיננסי עולמי דומה לזה שהתחיל בספטמבר 2008. צפו בתחזית הקודרת של מריל לינץ' לשנת 2013